סיפור חייה

גייל סולומון־שמידט

גייל נולדה ב־13 בנובמבר 1954 בעיר סן לורנזו שבקליפורניה, לגרייס מועלם - דור שלישי ליהודים יוצאי עיראק שהיגרו לסין והגיעה כפליטה משנחאי - ולבעלה מורטון סולומון.גייל למדה בבית הספר העממי 'לינדה ויסטה' שבסן לורנזו, והלכה לשם ברגל בכל יום מביתה שהיה בקרבת מקום.

כשהייתה גייל בת 10 עברה המשפחה לעיר טולסה שבמדינת אוקלהומה, בעקבות עבודתו של האב כמהנדס מחשבים בחברת התעופה "אמריקן איירליינס", שבאותן שנים שכן בה מרכז התפעול של החברה.

גייל למדה בבית הספר היסודי המקומי "סאלק", ולאחר מכן בתיכון "ממוריאל". עם סיום לימודיה התיכוניים קיבלה החלטה יוצאת דופן ואמיצה: "לעשות עלייה" - לעבור לישראל וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. היא הייתה אז בת 19 בלבד, ועלתה ארצה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים - צעד נועז במיוחד בקהילה היהודית הקטנה של טולסה, אוקלהומה. זה היה צעד שהעיד על עומק זהותה היהודית ועל נחישותה לבנות חיים חדשים בארץ.

באוניברסיטה העברית למדה גייל במגמת 'חינוך מיוחד', ולאחר שסיימה את לימודיה עבדה ב"כפר השוודי" בירושלים, מוסד שעסק בטיפול באנשים עם פגיעות נפש. היא נהגה להזמין את חניכיה לביתה בסופי שבוע, כדי שגם להם יהיה מקום חם ומשפחתי לשוב אליו.

גייל סלומון שמידט

Gail & Avi

משפחה


בסוף שנות השבעים הכירה את מי שעתיד היה להיות בן זוגה ובעלה - אביחי (אבי) שמידט, טכנאי קול ותקשורת שעבד בטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון), יזם, משקיע נדל”ן וסופר שכתב עד כה עשרה ספרים.

השניים נישאו בירושלים בשנת 1980, בבית הכנסת הספרדי בשכונת "ימין משה", והמשיכו את חגיגת נישואיהם במסעדת "משכנות שאננים" הסמוכה.

החתונה הייחודית ויוצאת הדופן נחרתה בזיכרונם של כל מי שנכח בה ונחשבת עד היום לאירוע מיוחד ובלתי נשכח. ערב של שמחה, אהבה וחום אנושי.

יחד, הם הקימו משפחה וגידלו שלשה ילדים - שתי בנות ובן.

מסע בזכרונות

מסעות וטיולים

אביה של גייל היה איש מחשבים בכיר בחברת התעופה האמריקאית American Airlines. כבתו של עובד חברת תעופה, נהנתה מהטבה ייחודית - כרטיסי טיסה חינם ברחבי העולם. היא ידעה לנצל אותה עד תום: תחילה כצעירה סקרנית ואוהבת הרפתקאות, ובהמשך כרעייה, אם ובעלת משפחה.

עבורה, המסעות לא היו רק חופשה - הם היו דרך חיים. גייל אהבה לגלות מקומות חדשים, להכיר תרבויות, לשוחח עם אנשים מכל קצות תבל ולמצוא יופי בכל מקום שאליו הגיעה.

ארצות הברית, אירופה, אסיה ואוסטרליה היו עבורה כמעט בית שני - רק בדרום אמריקה ובדרום אפריקה לא הספיקה לבקר.

אהבת המסע והגילוי הפכה לסימן ההיכר שלה, ולהשראה לילדיה, שירשו ממנה את אותה סקרנות טבעית, את חדוות הדרך ואת התשוקה לראות את העולם בעיניים פתוחות ובלב פתוח וממשיכים לטייל בעולם, בדרכה.גייל גם אהבה לקרוא. היא קראה כל יום. תמיד - אבל תמיד - היה בתיקה ספר שאותו פתחה וקראה בכל הזדמנות.

גייל האמינה שהעולם הוא ספר, ומי שאינו נוסע - קורא רק עמוד אחד.

אמנות, בישול ושירות הקהילה


גייל אהבה אמנות מכל סוג, אך זיקתה העמוקה ביותר הייתה לעולם הטקסטיל והבדים. היא החלה לתפור כבר מגיל צעיר, ובשנות נעוריה נהגה לעצב ולתפור לעצמה את בגדיה. כשילדיה גדלו והמשפחה עברה לבית מרווח, הגשימה חלום והקימה לעצמה סטודיו פרטי המצויד במכונות תפירה משוכללות ובציוד מקצועי. שם, החלה להתמסר ללימוד אמנות הטלאים.

היא הצטרפה לסטודיו של המורה והאמנית חוה קציר, שהפכה עם השנים לחברתה הקרובה, ולמדה בהדרכתה במשך כעשרים וחמש שנים. לאורך השנים הלכה גייל והתפתחה עד שהפכה לאמנית בזכות עצמה, ועבודותיה הוצגו בתערוכות נחשבות בארץ ובעולם. מדי שנה כמעט נהגה לנסוע לירידי אמנות טלאים בינלאומיים, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, פעמים רבות מלווה בחוה ובחברות נוספות מהתחום. היא הקפידה לבקר בתערוכות יוקרתיות, כמו אלו במוזיאון הבריטי בלונדון, והייתה דמות מוכרת בחנויות הבדים והציוד הנחשבות ביותר בעולם - מהן נהגה להזמין בדים ייחודיים שיוצרו, לעיתים במיוחד, עבור יצירותיה.

כשפרצה מגפת הקורונה, ומכיוון שהייתה אומנית טלאים, היא התיישבה מיד ותפרה מסכות לכל השכנים ברחוב.בבוקר השבעה באוקטובר 2023, פתחו ארגוני הטרור מרצועת עזה במתקפת פתע רחבת היקף על ישראל. המתקפה כללה ירי אלפי רקטות וחדירה של אלפי מחבלים ליישובי העוטף ולבסיסי צה"ל. במהלך המתקפה האכזרית נטבחו למעלה מ-1,200 בני אדם, אלפים נפצעו, ומאות נחטפו לרצועת עזה, תוך ביצוע פשעים נגד האנושות.

האסון הביא לחורבנן של קהילות שלמות; בתיהם של אלפי אזרחים הפכו לאפר, ועבור תושבי העוטף והנגב המערבי, הבית - המקום שאמור להיות המבצר הבטוח ביותר - נפרץ, נבזז והועלה באש. אנשים שאיבדו את כל עולמם החומרי ואת זיכרונותיהם, מצאו את עצמם פליטים בארצם, נושאים עימם את הכאב על הבית שחרב ואת הגעגוע לביטחון שאבד.

בתוך הכאב הלאומי הגדול, גייל לא יכולה הייתה להישאר אדישה. היא חשה צורך עמוק לפעול, והחליטה לרתום את כישוריה האמנותיים לטובת אלו שאיבדו את עולמם. כך נולד הרעיון: לגייס אמניות טלאים מישראל ומארצות הברית ליצירת שמיכות ועבודות טלאים עבור המשפחות שבתיהן נהרסו בקיבוץ בארי. גייל הפעילה את קשריה בארגוני הטלאים בארצות הברית, והודות ליוזמתה ונחישותה נתרמו כ-150 עבודות ייחודיות שנשלחו לישראל. עבורה, המפעל הזה היה שליחות של ממש - דרך להעניק חום, נחמה ויופי לאנשים שנותרו ללא בית, ולהזכיר להם שהם אינם לבד.

תהליך החלוקה היה רצוף ברגעים מצמררים ומרגשים. כאשר הגיעו העבודות לידיהם של מפוני בארי, ששהו זמנית במלונות, התגובות היו עזות. עבור אנשים שאיבדו את כל רכושם עלי אדמות, השמיכה של גייל וחברותיה הייתה הרבה יותר מפריט טקסטיל; היא הייתה החפץ הפיזי או עבודת האמנות הראשונה שהייתה באמת "שלהם", כזו שלא הגיעה ממחסן תרומות סתמי.

הניצולים התרגשו במיוחד מהמחשבה שמישהי מירושלים, או מעבר לים, השקיעה שבועות של עבודה, תפרה פיסה לפיסה, ובחרה צבעים ודוגמאות במיוחד עבורם. גייל זכתה לראות את העיניים הדומעות של המקבלים, שסיפרו כי בתוך הקור והחורבן, היצירה העניקה להם תחושה ראשונה של בית וחיבוק אנושי. היא האמינה בכל ליבה ששמיכת טלאים (Quilt) היא יריעה שעוטפת את הנשמה, ובאותם ימים קשים, העבודות שגייסה הפכו לסמל של חוסן, סולידריות ואהבה ללא תנאי.

המבצע של גייל זכה לסיקור תקשורתי נרחב בעברית ובאנגלית.

בישול, אירוח ושמחת השולחן


גייל הייתה ידועה באהבתה הגדולה לאירוח ולבישול. עבורה, השולחן לא היה רק מקום לאכול בו, אלא מרחב של חיבור אנושי ושמחה. מדי ערב שבת, או בסעודות השבת בצהריים, היה ביתה פתוח לרווחה; היא אירחה בני משפחה, חברים קרובים, וגם "חברים של חברים" - אנשים שלעיתים כלל לא הכירה לפני כן, אך מהרגע שנכנסו בדלת, הפכו לחלק מהמשפחה.

נדיבותה של גייל באה לידי ביטוי במיוחד בקשר עם האוניברסיטה העברית. חברתה, שהייתה אחראית על סטודנטים שהגיעו מכל קצוות תבל ללמוד בירושלים, ידעה תמיד למי לפנות. לקראת שבתות וחגים היא הייתה מתקשרת לגייל ומבקשת לארח סטודנטים שנותרו לבדם בעיר. גייל ואבי נרתמו לכך תמיד בלב חפץ ומבלי לשאול שאלות; הם פתחו את ביתם ואת ליבם בפני הצעירים הזרים, והעניקו להם תחושת שייכות ובית חם הרחק ממשפחתם.

גייל עצמה הייתה "פודית" (Foodie) בנשמתה; היא אהבה לאכול והייתה סקרנית ופתוחה לנסות כמעט כל מאכל חדש שנחשפה אליו בנסיעותיה בעולם. הבישולים שלה הפכו לשם דבר בפי כל מי שזכה לטעום מהם, והיא שילבה בהם טעמים עזים ויד אוהבת.

וכשהיא בישלה - זה אף פעם לא היה במידה. זה היה שפע, לפעמים אפילו יותר מדי. כמעט תמיד, אחרי שהאורחים כבר נפרדו, מודים ומרוצים, הייתה נזכרת פתאום בסלט ההוא שנשאר במקרר או בקדרה ההיא שנשכחה בתנור - כאילו תמיד צריך להשאיר טעם של עוד.

ארוחת שבת חגיגית עם משפחה וחברים

למען המדינה והחיילים


רוח ההתנדבות שלה לא פסקה במטבח הפרטי שלה. במשך שנים היא התנדבה מדי שבועיים לבשל עבור חיילים בודדים. היא הייתה מכינה מטעמים כמו עוף בפטריות ויין ומנות מושקעות אחרות, כדי שהחיילים ירגישו טעם של בית. לאחר הבישול, לא ויתרה על הסדר והארגון: היא הייתה "מגייסת" את אבי למשימה, ומוודא שהוא כותב על כל קופסה וקופסה בכתב ידו מהו התפריט המדויק המחכה בפנים.

חינוך עם נשמה


גייל האמינה בלב שלם בכוחם המרפא והמקדם של החינוך והתרבות. עבורה, השקעה בחינוך לא הייתה רק עניין של ציונים, אלא כלי חיוני לעיצוב אישיותם של בני נוער ולפתיחת דלתות לעתיד טוב יותר. את התפיסה הזו יישמה בראש ובראשונה בביתה, כאשר השקיעה משאבים ומחשבה רבה בחינוך ילדיה ובהנחלת הערכים הללו בתוך המשפחה.

בשנותיה האחרונות, בחרה גייל לקחת את האמונה הזו צעד אחד קדימה אל תוך הקהילה. היא התנדבה בבית ספר תיכון בשכונת פסגת זאב בירושלים, במטרה לסייע לתלמידים לעבור את משוכת בחינות הבגרות. על אף שלא הייתה מורה לאנגלית בהכשרתה, היא ניצלה את שליטתה המופלאה בשפה כדי לתרגל עם התלמידים שיחה חופשית.

גייל הבינה שהמחסום הגדול ביותר עבור נערים רבים הוא הביטחון העצמי בדיבור. בסבלנות רבה, בנועם ועם אותה "נשמה יתרה" שאפיינה אותה, היא ישבה עם התלמידים, עודדה אותם להתבטא באנגלית והעניקה להם את הכלים והביטחון הדרושים למבחן הבגרות בעל פה. עבור התלמידים, גייל לא הייתה רק "מתנדבת", אלא דמות מעוררת השראה שהאמינה ביכולתם להצליח.


גייל הלכה לעולמה בבוקר ה-8 ליולי 2025.
היא הותירה אחריה את בעלה ואת שלשת ילדיהם - שתי בנות ובן.