אתה נשוי ארבעים וחמש שנה, ואז, ביום אחד, ברגע אחד – הכול נגמר. איך זה יכול להיות? אתה שואל את עצמך. ככה סתם? בלי התרעה? בלי סימן מקדים? וגם כשאתה מבין – כמו שאומרים – שאלה החיים, זה מרגיש שזה לא ייתכן. שזה לא אפשרי. ובוודאי שלא צודק.
גייל, רעייתי האהובה, הייתה אישה מיוחדת. כולם אמרו את זה, אבל לי לא היה צריך לספר – אני הרי ידעתי. הכרתי אותה באמת. אישה נדיבה עד בלי גבול, שתמיד הסבירה פנים, שתמיד ידעה להעניק מחמאה בדיוק כשחשבה שצריך – גם אם אני חשבתי שזה מיותר, מוגזם, לפעמים אפילו קצת מביך. אבל היא בשלה. רק בשבוע שעבר, כשנכנסנו יחד למסעדה, היא שמה לב לסיכה יפה שענדה המארחת. מיד החמיאה לה על הטעם הטוב, שאלה מאיפה הסיכה ומה הסיפור שלה – כאילו באמת אין דבר חשוב מזה באותו רגע.
כשפרצה מגפת הקורונה, ומכיוון שהייתה אומנית טלאים, היא התיישבה מיד ותפרה מסכות לכל השכנים ברחוב. פעם בשבועיים נהגה לבשל עבור חיילים בודדים – עוף, עוף עם פטריות ביין ועוד מטעמים – ואחר כך חייבה אותי לכתוב על כל קופסה בדיוק מה יש בה. ואני, קצר סבלנות, הקנטתי אותה תמיד, ואמרתי שבגללה ייגמרו כל העופות בירושלים, ואם כבר – אז שתצרף גם את המתכון לכל אריזה.
לאחר הטבח בקיבוץ בארי, היא לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים. היא גייסה והפעילה ארגוני עבודות טלאים בכל רחבי אמריקה, שיתנדבו ויתרמו שמיכות טלאים מופלאות – כל אחת מהן יצירת אמנות – לכל מי שאיבד את ביתו בקיבוץ.
גייל עלתה לארץ בגיל 19, לבד, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא למדה חינוך מיוחד באוניברסיטה, עבדה כמדריכה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שהיו מאושפזים במוסדות – ודאגה להביא אותם הביתה לסופי שבוע, כדי שירגישו שגם להם יש בית, ויזכו לסוף שבוע של חום ואהבה, כפי שאמרה. אחר כך למדה רפואת הפה בבית הספר לרפואה בהדסה, והייתה חלק מהמחזור הראשון של השינניות בישראל.
היא הייתה אמא למופת. גידלה שלושה ילדים, שכל אחד מהם היה מקור לגאווה יומיומית. אמא סבלנית, דואגת, מסורה, שתמיד אמרה "יהיה בסדר" גם כשאני הייתי בטוח שלא יהיה. ואז, איכשהו, הכול באמת הסתדר. הייתה לה תכונה ייחודית – היא לא שפטה אנשים, כמעט ולא כעסה, ואם כבר כעסה – זה היה בעיקר על עצמה. רק בשבוע שעבר, כשישבה וכתבה הספד לחברתה הטובה לינדה, שהלכה לעולמה שבועיים בלבד לפניה, היא רטנה: "זה לא יוצא לי כמו שאני רוצה. לא יודעת מה קרה. נגמרו לי המילים."
ועכשיו – לי נגמרות המילים.
גייל הייתה אישה שמחה. אינטליגנטית. אומנית טלאים בנשמה. קוראת נלהבת, סקרנית, מתעניינת כמעט בכל דבר – מטיולים ונסיעות ברחבי העולם ועד אנשים שהכירה במקרה. היא אהבה אנשים. פשוט ככה – בני אדם. תמיד הזמינה, חיברה, לקחה איתה חברים ומכרים, כאלה שהכירה יותר וכאלה שפחות.
אני לא חושב שיש בן משפחה שלנו, חבר או מכר, בארץ או בעולם, שלא התארח אצלנו לפחות פעם אחת. לא פעם הגיעו גם אנשים זרים – חברים של קרובים, חברים של חברים – ותמיד זכו אצלה לאירוח מהלב ולתבשילים שהיא ידעה להכין כל כך טוב.
אני לא יודע איפה היא עכשיו, אבל אני בטוח שהיא עושה משהו טוב, או מחפשת למי לעזור.
זה לא יאומן איך אחרי חמישה ימים בלבד היא כבר חסרה כל כך. פתאום אני מבין שיש לי עוד מיליון שאלות לשאול אותה – שאלות שלעולם לא אקבל עליהן תשובה. ועוד מיליון עניינים קטנים שצריך לסגור, ושכנראה לעולם לא ייסגרו. אז מה עושים? אני שואל את עצמי. באמת שאין לי מושג. כנראה לומדים לחיות בלי תשובות.
איך באמת נפרדים ממישהי שחייתה איתך כל החיים? אומרים שזמן מרפא. אני לא בטוח. אולי הוא רק מלמד אותך לחיות עם החוסר.
ואם יש נחמה קטנה – זו הידיעה שהזיכרון שלה נשאר, שהאהבה הזאת לא נעלמת. היא פשוט נשארת כאן, אבל אחרת.