במהלך היומיים האחרונים, מאז שקיבלתי את הבשורה על אירוע השבץ ההרסני והטראגי של גייל, עברו במחשבתי אינספור זיכרונות שהביאו איתם גם חיוכים וצחוק לצד עצב ודמעות. איפה בכלל מתחילים לתאר את האדם המדהים והנפלא באמת שגייל הייתה. אדם שלא פגש זר מעולם, שפתח את ביתו ללא סוף בפני חברים, חברים של חברים, ואז חברים של החברים של אותם חברים. ואם הייתם מספיק ברי מזל להיות חלק מהמשפחה או מהמעגל העצום של חברים קרובים שהיה לגייל ולאבי, נדיבותה וחסדיה לא ידעו גבולות. גייל הייתה אחת האנשים הנדיבים ביותר שהכרתי – וזה לא דבר מובן מאליו בעולם של היום. כשאני חושבת אחורה, עוד מהזמן שהיינו צעירות מאוד, גייל הייתה התגלמות הטוב והנדיבות כלפי כולם.
כשהיינו ילדות, גייל הייתה חסרת הדאגות, זו שלא חששה לנסות דברים חדשים – במיוחד אם הייתה שם הרפתקה. אני, לעומתה, הייתי הזהירה והחרדתית… זו שהולכת לפי הכללים, בניגוד לגייל שהייתה בעלת רוח חופשית וגישת "בואו נמתח את הגבולות כמה שאפשר". אולי תופתעו לשמוע שגייל הייתה נערה מרדנית מאוד. בגיל שמונה אובחנה עם אפילפסיה של האונה הטמפורלית, והיא התמודדה עם התקפים לאורך כל ילדותה ונעוריה. הדבר יצר מתיחות רבה בבית בינה לבין אמי, שהייתה מגוננת יתר על המידה – או במילים של היום: שולטת. בגיל 16 גייל נשלחה לפנימייה בסטמפורד, קונטיקט – תוכנית ניו־אינגלנדית יוקרתית לילדים שדחפו את הגבולות קצת רחוק מדי. שם היא למדה לשלוט באמנות האייליינר והמסקרה… וגם לעשן מריחואנה – למורת רוחם הגדולה של בני המשפחה. לפי הסטנדרטים של היום זה היה נחשב התנהגות נורמלית לחלוטין של מתבגרת, אבל אז הזמנים היו שמרניים יותר, וגייל הוגדרה כמעט כעבריינית נוער!
רק צריך לחשוב על כל השטויות שיונתן, בנה, עשה בילדותו כדי להבין שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. בדיעבד זה מצחיק מאוד, כי בבגרותה לא יכולת למצוא מבוגרת אחראית וזהירה יותר… אני לא חושבת שאי פעם הזמינה אפילו כוס יין!
גייל עזבה את הבית יום לאחר סיום לימודי התיכון. היא כיוונה לחוויות והרפתקאות שייקחו אותה רחוק משורשיה בטולסה, אוקלהומה. למרות שישראל תמיד הייתה היעד הסופי, היא עברה תחילה ללונדון, מבלי להכיר שם נפש חיה. כשאני חושבת על איך היא מצאה דירה, השיגה עבודה בגן ילדים, והתניידה במערכת הרכבות התחתיות – אני מלאה התפעלות. כל מי שמכיר את גייל יודע שההתמצאות במרחב לא הייתה הצד החזק שלה, ואלמלא אפליקציית ווייז הישראלית, היא וכל מי שישב איתה ברכב היו עלולים להסתבך.
לא מפתיע שגייל בנתה במהרה חיים מלאים, מצאה חברים, ושכנעה חלק מהם להצטרף אליה לישראל ולהפוך לשותפיה לדירה. הפרטים מעט מטושטשים לגבי איך מצאה שוב את דרכה, איך השיגה עבודה נוספת עם ילדים קטנים, ולבסוף הצטרפה לאולפן כדי ללמוד את שפתה השנייה והחשובה ביותר. לא עבר זמן רב וגייל כבר הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הישראלית של צעירים – עולים מארצות רבות שהפכו למשפחה החדשה שלה. כעבור כמה שנים פגשה את אבי, וברגע ההוא כל עולמה השתנה. גייל ואבי נפגשו דרך חברה משותפת, ואני חושבת שגייל הייתה אומרת שהיכרותה עם אבי הייתה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לה. יחד בנו חיים ויצרו משפחה המבוססת על ערכים משותפים, ובראשם אהבה לילדיהם והצבתם בראש סדר העדיפויות.
גייל התקבלה לבית הספר לשיננות באוניברסיטה העברית ועבדה שנים רבות, לא במקרה, במרפאת שיניים לילדים – מבדרת אותם בזמן שניקתה להם את השיניים.
וכשטליה, דנה ויונתן גדלו, גייל ואבי המשיכו לחוות יחד עוד המון הרפתקאות. כולנו יודעים שישראלים אוהבים לטייל, וגייל ואבי לא היו יוצאים מן הכלל. גייל תמיד זרמה עם הרעיונות של אבי – אם כי נסיעה שנייה במסלול 66 הייתה מבחינתה כבר הגבול.
גייל הייתה אומרת שההישג הגדול ביותר שלה הוא שלושת ילדיה היפים. היא הייתה גאה עד אינסוף בכל אחד מהם ובכל מה שהשיגו. היא הייתה אם מסורה ונטולת אנוכיות, ושום דבר לא שימח אותה יותר מלשמוע מהם ולהיות חלק משמעותי מחייהם. כאן, אני חושבת, נבדלנו זו מזו – אמנו הייתה "חטטנית־על", עם צורך לדעת כל פרט, גם אם לא נגע אליה. כך שתוכלו להבין שאנו הבאנו זאת מהבית… אבל גייל התעלתה על כך, ותמיד כיבדה את הגבולות של ילדיה – משהו שאני מודה שאני עדיין עובדת עליו.
ועדיין, שום דבר לא שימח את גייל יותר מלהיות מעודכנת ולוקחת חלק בכל מה שהיה חשוב להם.
טליה, דנה ויונתן היקרים – אנחנו יודעים שהאובדן הנורא הזה יותיר חלל עצום בחייכם, אבל דעו שמעבר לאביכם, יש משפחה גדולה בארה"ב ובקנדה שעומדת לצדכם בכל דרך אפשרית.
לסיום, אני רוצה לומר לך, גייל – אם את שומעת, ואני חושבת שכן – אני אתגעגע לשיחות שלנו בדרך לעבודה, פעם בכמה ימים או שבועות. אתגעגע לשמוע את ה"שלום" החם והיפה שלך בכל פעם שהתקשרתי. מעולם לא קרה שלא ענית, אפילו כשהיית עסוקה. אתגעגע לשאול בפעם העשירית איך את מכינה את תפוחי האדמה המפורסמים שלך, ולכל שאר הדברים החשובים שאחות גדולה מלמדת.
ובעניין תפוחי האדמה – אני כל כך אסירת תודה שדייויד ואני היינו בישראל בסוף מרץ, כשבישלת לנו ארוחת שבת. היינו שישה באותו ערב, אבל היה אוכל לפחות ל־26… וכששאלתי אותך מה כל זה, אמרת שזה בשביל החיילים הישראלים, שאת עושה זאת כל שבוע – כי כך נוהגת ישראל, לדאוג לבנים ולבנות שמגנים על המדינה.
גייל, למרות שבמובן האנוכי קשה לי שלא אוכל לבקר אותך לעיתים קרובות במקום מנוחתך, אני כל כך שמחה שאת נמצאת במקום שבו רצית להיות – במדינה שאהבת, קרובה לאבי היקר ולכל החברים המופלאים שליוו אותך במשך יותר מ־50 שנה מאז שעלית לארץ.
נוחי בשלום, גייל, ודעי שאני כל כך אסירת תודה שזכיתי להיות אחותך.