מלחמת המפרץ, 1990. אני בת 12. אנחנו גרים ברמת־גן שספגה טילים ישירים, ממש מול הבית שלנו. אחד הזיכרונות המשמעותיים מאותה תקופה הוא הנסיעה לאבי ולגייל בירושלים, שפתחו את ביתם עבורנו. בזיכרונותיי כילדה אני אוספת רגעים קטנים: טעמים לא מוכרים – שניצל מצופה בקורנפלקס, שנצרב בזיכרוני כתגלית מרגשת שגייל טיגנה בהרבה אהבה; ישיבה עם גייל ואבי סביב שולחן הבוקר, שהרגיש לי כאילו הגיע מעולם אחר, יחד עם המבטא האמריקאי המיוחד שלה, שהעביר אותי כילדה למקומות רחוקים ודמיוניים.
אני לא זוכרת את המילים שנאמרו, אבל אני זוכרת היטב את ההרגשה – חמימות, קלילות ונתינה – תמצית של מי שגייל הייתה עבורי.
נעביר את הזמן כ־30 שנה קדימה: גייל ואבי מגיעים אלינו לביקור בבוסטון, והפעם אני המארחת. הפעם המבטא האמריקאי מוכר לי מאוד – זה המבטא של ילדיי. לגייל יש יכולת נדירה לגרום לך להרגיש קרובה אליה מיד. יש בה חום שזורח ממנה. תמיד הרגשתי שגם האדם הסגור ביותר ייפתח לידה, וראיתי זאת קורה שוב ושוב במהלך השנים. כולנו הרגשנו זאת בביקורם אצלנו – תחושה של חום, התעניינות אמיתית ונוכחות אוהבת.
עוד דבר שילווה אותי תמיד הן היצירות של גייל – אהבתה ואהבת אמא שלי לטלאים, לבדים, לאומנות וליצירה. עבודותיה של גייל מחברות חלקי בד שונים לכדי שלם אחד שמספר סיפור – עם מסר, רגש ומשמעות. יצירה אחת שריגשה אותי במיוחד בשנתיים האחרונות ונשארת איתי היא זו של ילדי משפחת ביבס.
כשבועיים לפני פטירתה, גייל ואבי נסעו עם ההורים שלי למסעדה אסייתית. התקשרתי אליהם כשחזרו, דיברתי עם גייל וסיפרתי לה שתומר, בני, שוקל ללכת למכינה אחרי התיכון. ובטבעיות האופיינית לה, מיד הציעה לעזור ולברר. תכננו לדבר שוב בקרוב.
שבועיים אחר כך, כשהיינו בטיול ברומא, יום לפני שובנו לארץ, שמענו את הבשורה הקשה על פטירתה.
אנחנו מתגעגעים אל גייל מאוד, ושומרים קרוב את כל הזיכרונות האלה ועוד רבים אחרים – מכולנו, מכל המשפחה.