לזכרה של גייל, חברתי האהובה
את גייל הכרנו בשנת 1978, כששכרה דירה יחד עם חברתה ג׳ודי בבניין שבו גרנו – ברחוב בורוכוב 59, קריית היובל, ירושלים. לבניין הגיעה אז בחורה אמריקאית צעירה, יפהפייה, עם מבטא עברי-אמריקאי כבד ומקסים. אבל מהר מאוד הבנו שגייל כלל לא מתכוונת באמת להתגורר בדירה החדשה; היא כבר הייתה שקועה עד עמקי לבה בקשר עם אביחי, גרה בפועל בביתו, ושכירת הדירה הייתה רק "לכל מקרה שלא…".
זהו צד אחד של ההיכרות. הצד השני היה שאביחי היה חבר טוב של בעלי, נפתלי. וכך, כמעט בלי לתכנן, התחבר לנו סיפור יפהפה – וכאן התחיל סיפור החברות שלנו עם אביחי וגייל.
מאז הפכנו למשפחה. חברי אמת. ילדינו גדלו זה לצד זה; הבנות הפכו לחברות ילדות, במיוחד יערה ודנה שהיו קשורות בקשר עמוק ומופלא. יחד חגגנו ימי הולדת, חגים, ארוחות שישי ושבת, ימי עצמאות וטיולים בכל רחבי הארץ. וגולת הכותרת – הטיול הגדול לארצות הברית בקיץ 1987.
זה היה טיול של חודש וחצי: מיאמי, אורלנדו, מדינות הדרום, ולבסוף ביקור בבית הוריה של גייל בטולסה.
הטיול כולו אורגן במדויק ובאהבה על ידי גייל. היא הכירה כל מקום, ידעה להמליץ על מסעדות מהשורה הראשונה, בתי מלון מצוינים ומסלולים מרהיבים. הכל נעשה בחכמה, בשקט וברגישות – והתוצאה הייתה מושלמת. שום מדריכת טיולים מקצועית לא הייתה עושה זאת טוב יותר.
כל שאלה, כל בקשה – שלנו או של משפחתה – נענתה תמיד ברצון, בשמחה ובנדיבות לב אמיתית.
תולי, אחותי בטי, עמרי ואני עזבנו את טולסה להמשך הטיול בוושינגטון ובניו־יורק. טסנו בכרטיסים שאביה של גייל סידר לנו, לאחר שפיספסנו את הטיסה שתכננו – וגם זה התנהל בנחת ובסדר מופתי בזכות גייל האלופה. יערה, בתנו, נשארה עוד שלושה שבועות עם משפחת שמידט, וגייל הייתה לה כאם – בחום, בדאגה ובעדינות שלה.
וכך חלפו השנים. הילדים גדלו, כל אחד מצא את דרכו – בארץ ובעולם – ואנחנו המשכנו להיות בקשר: בשמחות, בארוחות טובות, בבתים שלנו ובמסעדות שאהבנו.
גם אחרי שעברנו למרכז ונשארתם בירושלים, הקשר נשמר. נפגשנו לימי הולדת, בירושלים או בהרצליה, ובשנים האחרונות נהגנו להיפגש מדי "שבוע הספר" בתל אביב – להסתובב בין הדוכנים, לספר, לצחוק, להתעדכן… ובסוף, כמובן, לאכול משהו טוב.
היצירה הייתה סימן ההיכר של גייל – לא תחביב, אלא שפה.
היא התמקצעה בעבודות טלאים, "קווילט", וידעה לשלב צבעים, בדים וצורות כמו מי שמספר סיפור. כל יצירה שלה הייתה מלאה מחשבה, רגש, דיוק ואהבה.
היא השתתפה בתערוכות בעולם, נסעה להשתלמויות ולמדה כל הזמן. היה לה מבט חד לפרטים, כישרון נדיר וידיים עדינות שהפכו כל רעיון פשוט ליצירה חיה, צבעונית ומרגשת.
רבים מאיתנו זכו למתנות פרי ידיה – יצירות שנעשו מהלב, בעבודה מאומצת, באהבה גדולה.
אני זכיתי ליצירות נפלאות לנכדיי שנולדו: תמונות קיר ענקיות ועדינות שנתלו בגאווה בחדריהם. גייל גם הכינה עבורנו תיקים, תחתיות לסירים ועוד ועוד. אלה יצירות שממשיכות לחיות, לשמח, ולהזכיר משהו מהאור ומהיופי שהיו טבועים בה.
גייל חסרה לנו מאוד.
ובכל זאת, לצד הכאב, יש בי תודה עמוקה – על הזכות שהייתה לי להיות חלק מחייה, על החברות רבת־השנים, ועל הזיכרונות שיישארו איתי תמיד.
יהי זכרה ברוך.