לזכור את גייל
פגשתי את גייל לראשונה בשנות ה-90, אף שתמיד הרגשתי שאנחנו חברות מאז ומתמיד. לגייל היה כישרון יוצא דופן – היכולת לגרום לך להרגיש כמו החברה הכי טובה שלה, תוך כדי שהיא מצליחה איכשהו לגרום לכולם להרגיש בדיוק אותו הדבר. כזו הייתה גייל.
מה שאני מוקירה יותר מכל הם הרגעים היומיומיים. גייל לא חיכתה לאירועים מיוחדים כדי להיות שם עבור האנשים שאהבה. היא הייתה שם עבור בתי, אריאל, באינספור דרכים – אספה אותה מבית הספר, לקחה אותה לפגישות, בילתה איתה ימי קיץ כשאני הייתי צריכה לעבוד. בעיני גייל אלה לא היו מחוות גדולות; זו פשוט הייתה דרכה לאהוב אנשים.
גם אחרי שעברתי צפונה, המרחק לא היה משמעותי עבורה. היא הייתה נוסעת לכל מקום – רק כדי להיפגש לארוחת צהריים או לקפה. וכשעברתי, היא הייתה כל כך נדיבה שארגנה ואירחה את מסיבת הפרידה שלי – מחווה שהפכה את המעבר לחוויה מלאה באהבה ובחיבור. זמן עם האנשים שחשובים לה מעולם לא היה עבורה טרחה; זו היתה מתנה שהיא תמיד שמחה להעניק.
לגייל הייתה יכולת מופלאה לחבר בין אנשים ולעודד אותנו בעדינות לצאת מאזור הנוחות שלנו. היא יכלה להפוך יום רגיל למשהו בלתי נשכח – מסיבת יום הולדת בסטודיו לקרמיקה, או שיעור אמנות בזום בזמן הקורונה, כשהכי היינו זקוקים לקשר אנושי. היצירתיות שלה, הצחוק, החום – כולם הפכו כל רגע לבהיר וחי יותר.
כשאני חושבת על גייל עכשיו, אני שומעת את קולה – את הברכה האוקלהומית: הבלתי ניתנת לטעות. “!Hi Jill”
זה תמיד גרם לי לחייך. ועדיין גורם. אותם רגעים קטנים, מלאים בהומור שלה ובנדיבות האינסופית שלה – אלה הדברים שאני נושאת איתי.
לכתה היה פתאומי, ואני מתגעגעת אליה יותר מכפי שמילים יכולות לבטא. יש ריק במקום שבו הייתה החברות שלה – שם השיחות, הפגישות לארוחת צהריים, והתפרצויות הצחוק מילאו את חיי. אבל גם בתוך הגעגוע, אני מרגישה בת מזל שזכיתי בגייל כחברה. הצחוק שחלקנו, ההרפתקאות שעברנו, החברות שבנינו – כל זה נשאר איתי. זה לנצח. תודה לך, גייל, על כל רגע ורגע. הפכת את חיי לעשירים יותר, מוארים יותר, ושמחים יותר.