התעכבתי בכתיבת ההספד הזה על גייל, כי היה לי קשה לסכם את רגשותיי כלפיה בכמה פסקאות בלבד.
מאז שאני זוכר את עצמי, גייל הייתה נוכחות אוהבת בחיי. היא תמיד שמחה לראות אותי, ועשתה מאמצים להישאר בקשר ולבלות זמן יחד.
כשהיינו ילדים בשנות ה־70, גייל הייתה מבקרת אותנו בסן פרנסיסקו. היינו הולכים לצ'יינה־טאון עם אבא שלי, אחותי וסבתנו אמה, לאכול אוכל סיני במסעדה האהובה עלינו ברחוב ג'קסון, ליד גרנט. גייל אהבה אוכל סיני, וזה תמיד היה הדבר הראשון שרצתה לעשות כשהגיעה לסן פרנסיסקו.
היא הייתה לוקחת אותנו לדוכנים הקטנים ליד המסעדה, שמכרו צעצועים ומתנות סיניות משעשעות, והיא תמיד קנתה משהו עבורי ועבור אחותי קנדל. היא ידעה בדיוק איך לשמח אותנו! גייל הייתה גדולה ממני רק בעשר שנים, אך התייחסה אליי כפי שהורה אוהב מתייחס לילדו. אלו היו ימים נפלאים.
בשנת 1983 אֶמָה, סבתינו, לקחה את קנדל ואותי לישראל לבקר את גייל ואבי. זו הייתה נסיעתי הראשונה מחוץ לארצות הברית. בשנת 1987 חזרתי לבדי לישראל, בסיום טיול תרמילאים של ארבעה חודשים באירופה, וביליתי שלושה שבועות עם גייל ואבי. טליה הייתה אז כבת שלוש, ודנה בת תשעה חודשים. במהלך אותו ביקור חיפשתי ספר לקרוא, וגייל הציעה את אל תיגע בזמיר מתוך האוסף הגדול שלה. בקיץ הזה, לאחר שגייל הלכה לעולמה, מצאתי על המדף שלנו את העותק שהיא קנתה עבור סטיוארט ועבורי לפני כ־15 שנה. קראתי אותו מחדש וחשבתי על גייל ועל אהבתה לסיפור הזה.
אני זוכר בחיבה את הנסיעות האלו לישראל, ואלו שבאו אחריהן. גייל ידעה כמה אני אוהב את ים המלח ואת נופי המדבר, והיא תמיד לקחה אותי לשם – לא משנה כמה פעמים היא עצמה כבר הייתה שם.
אני כל כך אסיר תודה על כך שגייל הייתה חלק מחיי. בכל פעם שנפגשנו – בין אם באזור המפרץ בסן פרנציסקו, בטולסה אוקלהומה או בישראל – בילינו יחד זמן נפלא. יש מעט מאוד אנשים בעולם שהם כל כך טובי־לב, פתוחים, לא שיפוטיים, נדיבים ואוהבים. גייל גילמה את כל התכונות האלה. קשה לי לקבל שהיא איננה.
אני שולח את אהבתי לאבי, טליה, דנה ויונתן. תודה על שזיכיתם את סטיוארט ואותי בגייל – ובעצמכם.