לזכרה של גייל
קשה לדעת מאיפה להתחיל… איך אפשר לתאר אדם כל כך מיוחד? גייל הייתה טובת לב, נדיבה ומצחיקה – לעיתים קרובות בלי שבכלל שמה לב לכך – וחברת אמת לכל מי שהכיר אותה. אני לא חושבת שאי פעם היה לגייל דבר רע לומר על מישהו או על משהו. גם אם נפגעה, היא שמרה זאת לעצמה ומעולם לא הראתה את אכזבתה. בעיניי, זה מה שהפך את גייל לייחודית באמת: היא קיבלה אנשים כפי שהם ובזכות מה שעשו, במקום להתמקד במה שהם לא היו או במה שהיה חסר בהם.
כשגדלה, גייל התמודדה עם אתגרים רבים יותר מרוב האנשים. מגיל שמונה היא חיה עם אפילפסיה של האונה הטמפורלית, מצב שהמשיך ללוות אותה לאורך כל תקופת ההתבגרות. אני יודעת בביטחון של מאה אחוז שיכולתי להיות אחות הרבה יותר טובה עבורה, ועל כך תמיד ארגיש עצבות – בידיעה שכבר לא אוכל לפצות אותה על כך.
גייל הייתה זקוקה לעצמאות שלה. אי אפשר להשאיר אור בהיר על עמעם (דימר), וגייל, עם רוחה החופשית, לא הסכימה שאיש יעמעם את אורה. למרבה המזל, היא מצאה את דרכה כשעברה לישראל – ההחלטה הטובה ביותר שקיבלה אי פעם. שם, היא באמת פרחה ומצאה את מקומה.
היא רכשה אינספור חברים ופגשה אותך, אבי – שותפה לחיים והאדם שהיה הכל עבורה. אולי אני חוזרת על דברים שנאמרו בלוויה שלה, אבל אלו התכונות שאני זוכרת הכי טוב, וזה מה שאני מאמינה שגייל הייתה רוצה שיזכרו ממנה. בראש ובראשונה, היא הייתה רעייה ואם; אלו היו ההישגים הגדולים ביותר שלה. היא אהבה את משפחתה יותר מהחיים עצמם והייתה עושה הכל – פשוט הכל – עבור כל אחד מכם.
אני כל כך אסירת תודה על כל אותם קיצים שבהם היא עשתה את המסע מישראל לארה"ב עם הילדים – תודה לך, "אמריקן איירליינס"! במבט לאחור, אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, נוסעת את כל הדרך הזו, בדרך כלל לבד בזמן שאתה עבדת, אבי. אני זוכרת שהיא סיפרה לי איך הייתה מנפחת בלונים במשך שעות רק כדי לשעשע את הילדים. אלו היו הימים לפני האייפדים והכלים המודרניים שיש לנו היום כדי להעסיק את הילדים (ולשמור על השפיות של ההורים!).
אני נוצרת את הזיכרונות מהטיולים שלנו לסילבר דולר סיטי, יוריקה ספרינגס, סיקס פלאגס ועוד, כשהילדים איתנו. אני די בטוחה שבאחת ההרפתקאות האלו איי.ג'יי ויונתן "הלכו לאיבוד", רק כדי שנמצא אותם אחר כך עם מאבטח, אוכלים להם גלידה בהנאה. אני בטוחה שהם תכננו את זה ככה!
ואז היה הקיץ שבו שלחנו את הילדים למחנה "גרין פמילי" בברוסוויל, טקסס, מקום שבו 43 מעלות (110 פרנהייט) נחשבו ליום קריר… אני עבדתי כרופאת המחנה, ואתה נסעת עם גייל, דייוויד והבנים שהיו צעירים מדי מכדי להשתתף. זה היה לפני שזואי הצטרפה למשפחה. כשבאת לאסוף את כולנו, הילדים כל כך הוקלו לעזוב את המגורים נטולי המיזוג, והצהירו שהם לעולם לא חוזרים לשם! כל הקבוצה שלנו – טליה, דנה, ג'ודי, דינה, יחד עם הבנים וההורים – נסענו לסן אנטוניו. ביקרנו באלאמו; אני חושבת שלילדים לא היה אכפת מזה, אבל כל כך נהנינו. פשוט להיות ביחד.
אני זוכרת גם את הטיול האחרון של ארבעתנו לאשוויל, צפון קרוליינה. התחלנו בנאשוויל, שם גייל ואני תכננו מסלול שלם. במטעי "בל מיד" ראינו צריף עבדים ישן שעומד לצד אחוזה דרומית מפוארת. בזמן שגייל ואני שתינו בצמא כל מילה של מדריך הטיולים, אתה ודייוויד לא יכולתם לחכות כבר לצאת משם. אני מניחה שלמידה על הקונפדרציה לא הייתה בדיוק בראש רשימת המשאלות שלכם!