גייל הייתה אדם שהתנהל מתוך שמחה ואהבה. המחשבות עליה מזכירות את פתיחותה, קבלתה את הזולת, והיעדר השיפוטיות המוחלט שלה. היא הייתה גם יוצאת דופן ביכולתה להישאר בקשר עם אנשים לאורך השנים.
לא אשכח את ביקורה אצלנו ברוזוויל – ביקור שנועד במיוחד כדי לראות אותי ואת אחי, בני־דודתה, ואת אמא שלנו, "דודה קרול", שאליה התגעגעה וזכרה בחיבה רבה. הביקור דרש מסע ארוך לעיירה קטנה בצפון קליפורניה. הייתי אז תלמידת תיכון, והביקור היה משמעותי מאוד עבורי, עבור אמא שלי ואחי. הוא גם ביטא את לבה הנדיב, אף על פי שרבים במשפחה בחרו צדדים לאחר הגירושים הקשים של הוריי. אמי לא הייתה קרובת משפחה ביולוגית של גייל, אך גייל סירבה לבחור צד. היא פשוט הייתה מאושרת לראות את אמא שלי, ולעיתים קרובות נזכרה בחום האירוח שלה ובתחושת הכיף הצבעונית שאפיינה אותה. גייל גם הייתה שואלת בקביעות על כל בני הדודים, הדודות והדודים במשפחתנו האיטלקית הסוערת.
אופן ההתנהלות שלה היה מרענן – ומנחם – עבורי, נערה לקראת סוף גיל ההתבגרות שהקרעים במשפחה היו עבורה נטל כבד. היא הראתה לי שאנשים יכולים לבחור דרך אחרת, ופתחה את עיניי לאופן קיום רחב ונדיב יותר בעולם.
את עדיין ברכה בחיינו, גייל, וטוב לבך הותיר אחריו מורשת של ממש.