גייל היקרה שלנו,
רק לפני כחודש נפגשנו בתל אביב. את ואבי הזמנתם אותנו לארוחה במסעדה האהובה עליכם. בסיום נפרדנו ואמרנו: "הפגישה הבאה תהיה בחתונה של דנה"- והוספנו כהרגלנו לפני אירועים משמחים: "תיהנו מההכנות".
והנה היום, במקום לפגוש אותך בשמחה, אנו נפגשים כאן – בבית העלמין – ואת שוכבת לפנינו. אינך עוד איתנו.
נורא. איזה עולם. איזה גורל. הלב דואב, והזעקה מהדהדת: למה זה מגיע לך?
הכרנו את גייל ביום חתונתה עם אבי, בן־דודנו. זה היה לפני יותר מ–40 שנה. פגשנו אז נערה צעירה, חמודה, אמריקאית במוצאה, שהחליטה לעשות עלייה – לבדה – מתוך רצון אמיתי להשתלב בארץ, בתרבותה, ולהקים כאן את ביתה. אצל רבים הביטוי "לעשות עלייה" הוא קלישאה, אבל אצל גייל הוא היה אמת חיה, מלאה, כפי שראינו לאורך כל השנים.
מאוד מהר למדנו להכיר את גייל כבחורה ערכית, חרוצה ומוכשרת, חברותית, ומעל הכול – משפחתית. שמחנו כל כך כשהצטרפה למשפחה.
תכונת המשפחתיות בלטה בה במיוחד: הזמנות לארוחות חג, התעניינות אמיתית, נכונות לעזור בכל דבר – וגם פתיחת הבית, יחד עם אבי, בימים הקשים של המלחמה.
לימים נודע לנו שהם אירחו אנשים זרים לחלוטין, שפשוט נזקקו למקלט.
אבל לא רק כאשת משפחה הצטיינה גייל – אלא גם כאשת חברה.
גייל, בעלת הלב הרחב, רכשה מהר מאוד חברים וחברות, טיפחה את הקשרים, והקימה סביב עצמה מעגלים רחבים של ידידות.
כאשר החלה לעסוק בעבודות הטלאים, התחביב האמנותי שלה, התגלו כישרונה היצירתי והאהבה שהשקיעה בכך. עבודותיה הוצגו בתערוכות וזכו בפרסים – אך לא פחות חשוב: דרך העשייה האמנותית הזו היא טיפחה קשרי חברות עמוקים בין המשתתפות. בעבור גייל זו לא הייתה רק מלאכת יצירה – זו הייתה שליחות של קירוב לבבות.
ראינו בגייל אשת חיל אמיתית.
אנשים אהבו אותה – בצדק.
לאבי, טליה, דנה, יונתן, לאחותה ג’ניס, ולכל בני המשפחה באוקלהומה, ברחבי ארצות הברית ובאוסטרליה – הלוואי שתמצאו את הכוח להמשיך, למרות הכאב האינסופי.
ואנחנו לא נאמר רק את המשפט "נזכור אותה תמיד".
אנחנו אומרים: גייל תמיד תהיה איתנו.
משתתפים בצערכם הכבד.