הכרנו כשחלקנו דירת שותפים ברחוב מטודלה 13 בירושלים. באותו בניין התגוררו עוד חברים שלנו, ומדי פעם היינו יוצאים כולנו יחד לאכול או לבלות. גרנו יחד שנתיים, שבמהלכן הפכנו לחברות קרובות – חֲבֵרוּת אמת שנמשכה מאז ועד יום מותה.
אני זוכרת היטב את היום בו הכירה את אבי, בעלה. אבי שירת איתי באותו בסיס בצבא, ובאחד הימים הוא בא לבקר אותי. כל החבורה יצאה לאכול פלאפל בחנות המיתולוגית ברחוב בצלאל, ושם שמתי לב לחיבור המיידי ביניהם. על אף שהיו שונים כל כך – היא עולה צעירה מאמריקה והוא צעיר ירושלמי – השיחה ביניהם קלחה מהרגע הראשון. היה שם משהו פשוט ונכון.
גייל הייתה אישה מיוחדת במינה, מהסוג שנדיר למצוא. היא תמיד ביקשה לעזור ונתנה מעצמה ללא גבולות. אני זוכרת שבבניין שבו גרה התגוררו חמש נשים עם מוגבלויות, מרותקות לכיסאות גלגלים. גייל הייתה מבקרת אותן יום-יום, מלווה אותן לרופא, עורכת עבורן קניות או מבצעת שליחויות. היא תמיד דיברה איתן בגובה העיניים; עבורן היא לא הייתה "מתנדבת", היא הייתה חברה אמיתית שכלל לא ראתה את המגבלה שלהן.
דבר נוסף שחיבר בינינו היה האהבה המשותפת ליצירה ולאמנות. גייל התמקצעה באמנות הטלאים (Quilting), ונראה היה שהחיבור לתחום הזה משלים את אישיותה ומבטא את עושר נשמתה – מחברת פיסות של יופי לכדי שלמות אחת.
בכל השנים הללו שמרנו על קשר קרוב. גם כשלא נפגשנו, הטלפון היה קו החיים שלנו ושוחחנו על הכל. רק לפני כשנתיים יצאנו יחד לנופש בפאפוס שבקפריסין, ולאחרונה חגגנו יחד את יום העצמאות. גייל נראתה שם כל כך יפה וזוהרת.
כך בדיוק אזכור אותה תמיד: זוהרת, יוצרת ומלאת אהבה.