בכבוד ובהוקרה אני כותבת את זיכרונותיי מהיכרותי עם גייל סולומון. הצפייה בה מתמודדת עם החיים בדרכה הייחודית לאורך השנים הרבות שבהן הכרתי אותה, הייתה מעוררת השראה ומעוררת סקרנות; באמת שלא הכרתי אף אחת כמו גייל. המסע שלה למצוא את מה שחיפשה, בשלבים השונים של חיינו, היה ייחודי ולעתים אף מעט "מוזר "(quirky) – ואני אומרת זאת במובן הכי טוב של המילה. גייל לא פחדה להיות בדיוק מי שהיא, לפחות איתי, ואת התכונה הזאת הערצתי אצלה; כל כך הרבה אנשים פחדו פשוט להיות אמיתיים.
כשגדלנו בטולסה, גייל בילתה זמן רב בביתי. חלק ניכר מהזמן הזה היא ישבה עם אמי, שירלי לוין, שניחנה במתנה נפלאה: הייתה לה יכולת נפלאה להקשיב ולעודד, אך גם להציב בפני גייל מראה כנה שגרמה לה לעצור ולחשוב לעומק על דבריה או על הנושאים שהטרידו אותה. גייל בטחה באמי וידעה ששיחותיהן יישארו חסויות. תהיתי לעתים מדוע לא קינאתי על הזמן שאמי הקדישה לגייל, ובמקום זאת הרגשתי גאווה. גייל הייתה חברתי והיא נזקקה לעצה בתקופות שונות, ושמחתי לחלוק איתה את אמי.
למרות שלא הייתי שותפה לשיחותיהן, הקשר ביניהן קירב ביני לבין גייל בדרך כלשהי. היה זה קשר מיוחד במינו, וגייל ואמי אהבו זו את זו עמוקות.
גייל ואני עברנו יחד את "סאנדיי סקול", בית ספר לעברית, חטיבת הביניים, חלק מהתיכון ותנועת הנוער BBYO. נסענו יחד בהסעות, ישנו זו אצל זו, והייתה לנו חברות מיוחדת שהייתה נפרדת משאר החברים המשותפים שלנו. היה בינינו קשר שקט ששתינו הרגשנו, וכבוד הדדי לשוני בינינו.
כשגייל עברה לישראל, זה נראה לי צעד אמיץ וזר לחלוטין. התרגשתי עבורה וקינאתי בתחומי העניין העולמיים שלה. אלו היו חיים שלא יכולתי לדמיין. באותה תקופה לא ביקרתי בישראל מעולם, ומסיבות כלכליות זה גם לא נראה באופק. התכתבנו ב"אירוגרמות" (אגרות אוויר), ואני כל כך מצטערת שאין לי את המכתבים הללו היום – עברתי יותר מדי דירות לאורך העשורים. אני זוכרת שדאגתי בגלל האפילפסיה של גייל והייתי מאוד מגוננת עליה בכל בתי הספר שבהם למדנו יחד. רציתי לדעת שיש לה מישהו בישראל שיילחם עבורה, וכמובן שהיא מצאה עולם שלם של חברים, וכמובן את אבי – שאהב אותה והיא החזירה לו אהבה.
כשבגרנו, נישאנו והקמנו משפחות, החיים הפריעו לנו לעתים קרובות מדי. היופי שמצאתי בחברות שלנו, עם זאת, היה שבכל פעם שנפגשנו, תמיד המשכנו בדיוק מהנקודה שבה עצרנו – כאילו לא עבר זמן בכלל. ניסיתי לתכנן ביקורים בטולסה אם ידעתי שהיא עומדת לבקר את מורט, גרייס וג'אן, או להגיע לאירוע משפחתי או לאחד המפגשים של מחזור התיכון שלנו. זה תמיד היה תענוג. היינו מעדכנות אחת את השנייה אם תכננו להיות בטולסה, למקרה שנוכל להיפגש.
גייל הייתה טובה ונדיבה והראתה את טבעה האמיתי לבעלי, ליאו, בצורה יוצאת דופן. הוא נסע לישראל בשלהי שנות ה-90 במסגרת עבודתו ויצר איתה קשר. הם נפגשו רק פעם או פעמיים לפני כן בטולסה, וכשביקשתי ממנו ליצור איתה קשר כשהוא שם, היא לא רק אמרה "ברור", אלא הקדישה לו יום שלם בסיורים בעיר. הוא אהב לשמוע את נקודת המבט שלה על החיים בישראל. זו הייתה חוויה שהיא העצימה בעזרת הידע, החמימות והאדיבות שלה, והוא לא שכח זאת מעולם.
הקשר האחרון שלי עם גייל היה ב-21 ביוני 2025 בוואטסאפ. שלחתי לה תמונות מימי התיכון שלנו. ב-23 ביוני שאלתי לשלומה, והיא סיפרה לי שהיא ואבי בחדר המוגן, צוחקים על דונלד טראמפ (אותו כינתה "גזר") כי הוא הודיע שיש הפסקת אש, בזמן שהיא אמרה שטילים עפים להם מעל הראש; היא אמרה שהוא הודיע זאת עבור ארה"ב ואף אחד בישראל לא אישר זאת. היא כתבה, ואני מצטטת: "זו הפסקת אש?" גייל אמרה את האמת, ואהבתי את זה אצלה.
תמיד מצאתי את זה ראוי ומתאים שגייל הפכה לאמנית טלאים (Quilter) מומחית. זה כל כך מתאים לאישיותה ולמסע חייה. כל כך הרבה שלבים והישגים; אתגרים ואתגרים שנוצחו; עבודת טלאים (patchwork) מורכבת של החיים כפי שראתה וחייתה אותם; יופי פשוט מבפנים ומבחוץ. אני מתגעגעת לצחקוק שלה, להודעות הוואטסאפ שלנו ולמפגשים שבהם פשוט המשכנו מאיפה שהפסקנו. גייל הייתה מיוחדת ותישאר תמיד בליבי. יהי זכרה לברכות רבות עבור כל אלו שהיה להם המזל שגייל סולומון-שמידט תיגע בחייהם.
באהבה, דבי לוין-ז'ארדו