כל כך קשה לכתוב על גייל בזמן עבר.
למרות שבשנים האחרונות לא נפגשנו רבות, היא הייתה חברה אמיתית – יותר מזה, ממש כמו בת משפחה עבורי. הכרתי אותה במרפאה של ד"ר דן צדיק. צדיק היה המורה שלי בהדסה והציע לי לעבוד במרפאתו.
הייתי רופאה צעירה וחסרת ניסיון, ממש אחרי סיום הלימודים, וגייל נתנה לי כל כך הרבה ביטחון.
כשפתחתי מרפאה משלי, "גנבתי" אותה מד"ר צדיק.
עבדנו יחד שנים רבות, וכיוון ששתינו אוהבות לדבר, חלקנו עבר והווה – חוויות, סיפורים וזיכרונות.
היא הייתה האסיסטנטית הטובה ביותר שעבדתי איתה: אחראית, יעילה ומסורה.
תמיד הגיעה לפני כולם והכינה את המרפאה.
במשך 25 שנות העבודה המשותפת שלנו היא לא החסירה אפילו יום אחד — לא בגלל מחלה, לא בגלל סידורים, אף פעם.
היא ניהלה את המלאי בצורה מושלמת; מעולם לא קרה שנגמרו לנו חומרים או ציוד.
סמכתי עליה בעיניים עצומות בכל הקשור לסטריליזציה של המכשירים.
המתרפאים אהבו אותה מאוד.
היא תמיד הייתה עם חיוך, אופטימית בכל מצב.
היא לימדה אותי שכאשר מרימים את הטלפון צריך לחייך – כי זה נשמע בצד השני.
היא פתרה כל מחלוקת עם פציינטים בנועם ובחיוך.
היה תענוג לדבר איתה על כל נושא שבעולם: ספרות, גידול ילדים, בישול, גינון, פוליטיקה.
היא הייתה ציונית נלהבת.
גייל סיפרה שאמא שלה הייתה מקלידה את כל המתכונים ומסדרת אותם בקלסרים, הרבה לפני שכאן בכלל שמענו על מחשבים.
היא הייתה מארחת למופת ובשלנית נהדרת. ממנה למדתי לשלב כוסברה בבישול.
אני זוכרת את היום שבו עשתה פרמננט – הראש שלה היה מלא תלתלים.
לדעתי זה החמיא לה מאוד, אבל היא טענה שבעלה לא אהב את התסרוקת וכינה אותה "המטאטא הקטן שלי"!
מיד אחר כך הסתפרה קצר – ואני עדיין זוכרת את התמונה עם התספורת הקצוצה.
היא הייתה מאוד גאה בבעלה וסיפרה שהתחיל לכתוב ספר – תחילתה של הקריירה הספרותית שלו.
גייל הייתה נדיבה וטובת לב, תמיד מוכנה לעזור לכל אחד ובכל מצב.
לא אשכח שבני רועי, אז בן חמש, החליט יום לפני פורים שהוא רוצה להיות נמר — ורק נמר – למרות שכבר הייתה לו תחפושת של קאובוי.
גייל הגיעה אליי, ובמשך יום שלם תפרה לו אוברול משמלה מנומרת ישנה, עם זנב ואוזניים. רועי היה מאושר והלך לגן על ארבע.
אגב, התחפושת הזו שימשה אחר כך דורות של ילדי חברים – ואפילו את נכדתי בניו יורק.
וכמובן, היא הכינה לכל נכד שלי שמיכת טלאים מפוארת.
בלב רחב היא עברה לגור בביתנו יחד בעלה ועם טליה בתם התינוקת, כדי שתוכל לשמור על הילדים שלי ולאפשר לי לנסוע לכנס ביפן.
כשסיפרתי לה על הכנס המשולב עם טיול במזרח הרחוק ושאין לי מי שישמור על רועי בן העשר ושלי בת השמונה, היא מיד – ובנדיבות שאפיינה אותה – הציעה לשמור עליהם.
הייתי רגועה לחלוטין וסמכתי עליה ב־100%.
הילדים שלי התאהבו בהם, וכמעט הצטערו כשחזרנו – כי גייל הסיעה אותם לכל החוגים, פינקה אותם, ובו בזמן שמרה על מסגרת ברורה.
עברנו כל כך הרבה יחד במשך השנים – דברים טובים ופחות טובים.
מותה הוא אובדן גדול ולא נתפס.