גייל יקירתי מכל,
פגשתי את גייל לראשונה בשנת 1976. שתינו היינו צעירות; אם אני זוכרת נכון, גייל הייתה בת 23-24, ואני הייתי גדולה ממנה בחמש שנים. גרנו בדירות אחת מול השנייה ברחוב בן באבא, בשכונת סן סימון שהייתה אז די חדשה, במערב ירושלים. עד מהרה גילינו ששתינו קוראות נלהבות – וזה יצר בינינו חיבור מיידי שסלל דרך לחיים שלמים של הרפתקאות, כמעט 50 שנה!
בזמן שגייל המשיכה לגור בדירה של אבי (כשהוא עבד בארה"ב), אני עברתי לדירה אחרת במורד הגבעה, ואז התחתנתי ועברתי לצפת.
הקשר בינינו קצת התנתק לכמה שנים אחרי שהתחתנתי ועברתי לצפת (בשנתיים הראשונות שם לא היה לנו טלפון ובטח לא מכונית…). בינתיים גייל ואבי התחתנו והמשיכו לגור בדירה שלהם בסן סימון, כשהם מטפחים קהילת חברים שהלכה וגדלה בשכונה התוססת הזאת.
כשחזרנו לירושלים ב-1981, מצאנו דירה ממש קרוב לסן סימון. מיכה נולד באותו קיץ, ויום אחד, בזמן שטיילתי על השביל שבין סן סימון לרחוב חזקיהו המלך – פתאום מצאנו זו את זו מחדש! ומאותו רגע, חזרנו לטיולים, לשיחות ולארוחות שישי אחת אצל השנייה, ממש שם, מעבר לכביש.
אחר כך נולדה איה ב-1984, וטליה, בתה של גייל, חמישה חודשים אחריה. ילדיה של גייל דנה ויונתן הצטרפו שנתיים ושבע שנים מאוחר יותר… והידידות שלנו רק הלכה והתחזקה. גייל פשוט אהבה ילדים! עד שנולדו לה ילדים משלה, היא הייתה 'שואלת' ילדים של אחרים כדי לקחת אותם לסרטים שהיא רצתה לראות. זה היה תירוץ מושלם: לוקחים ילד, רואים סרט, אוכלים פופקורן, מחזירים את הילד להורים המרוצים (שזכו לקצת שקט) וחוזרים הביתה מאושרים.
גייל הייתה לוקחת אותם לטיולים, מספרת להם סיפורים ומכינה להם את הארוחות שהם הכי אהבו (במיוחד המקרוני אנד צ'יז, השניצל מקורנפלקס וכדורי הבשר שלה). הבית שלה היה תמיד המקום הכי שווה שילד יכול למצוא את עצמו בו לארוחת צהריים אחרי בית הספר.
כשירד שלג בירושלים, היינו מלבישות את הילדים טוב-טוב ויוצאות ללמד אותם איך עושים 'מלאכים' בשלג ובובות שלג. בטח יש לי תמונה של זה איפשהו!
גייל הייתה ממש 'אמא שנייה' לילדים שלי מהרגע שהם התחילו לדבר. לעיתים קרובות היא הייתה אוספת אותם אליה, לוקחת אותם הביתה ונותנת להם לאכול בזמן שדיויד ואני המשכנו לעבוד עד מאוחר. אה, נכון, ומאוחר יותר היא גם הייתה השיננית המיתולוגית שלהם כשעבדה במרפאה של יהודית טננבאום. עד היום, הפה המטופח שלהם – וזה שאין להם כמעט חורים – זה לגמרי בזכות גייל ויהודית!
בסוף עברנו קצת בהמשך הרחוב לדירה שכורה ברחוב צ'רניחובסקי הסמוך, ושם המשפחות של שתינו המשיכו לגדול. בלילה שבו ילדתי את איה, גייל באה לשמור על מיכה (שהיה אז בן 3). אני לא באמת יודעת מי נרדם קודם – כנראה גייל… היא תמיד אהבה ללכת לישון מוקדם. היא הייתה מורידה את התריסים כבר בסביבות שש וחצי בערב, עושה חושך מוחלט בבית ומכריזה שזה 'זמן לישון!'. אני חושבת שזה עבד לה עם הילדים שלה לאיזה זמן, עד שהם קלטו את הקטע. על הילדים שלי זה בחיים לא עבד – הם פשוט היו חוזרים הביתה.
את יום העצמאות היינו חוגגים בפיקניק בגינה האחורית של הדירה שלנו (ככה חסכנו לעצמנו את הפקקים בדרך לפארקים מחוץ לעיר). אבי היה עסוק אז כאיש סאונד בערוץ הראשון, והיה מצטרף אלינו ממש לקראת הסוף – בעיקר בשביל האבטיח. אני לא בטוחה שהוא אי פעם זכה לאכול משהו מהבשר שעל המנגל…
אחר כך נסענו ללוס אנג'לס ליותר משלוש שנים, ושמרנו על קשר במכתבים. זוכרים את הימים ההם? אף אחת מאיתנו לא הייתה כותבת מכתבים דגולה; הם היו קצרים ותמציתיים, בלשון המעטה, אבל בכל זאת הצלחנו להמשיך את השיחה בינינו.
כשהתכוננו לחזור סוף סוף מלוס אנג'לס, קנינו את הדירה ששכרנו קודם ברחוב צ'רניחובסקי. אני באמת לא חושבת שהיינו מסתדרים בלעדי גייל. כולנו היינו מתוסכלים מזה שעורך הדין לא קידם את העסקה, וגייל – שאיבדה סבלנות מהסחבת – פשוט לקחה את ייפוי הכוח ששלחתי לה, צעדה למשרד שלו ולקחה את התיק שלנו. היא פשוט התחילה לנהל את הכל בעצמה: הלכה, עשתה וחתמה על כל מה שצריך. והיא סגרה את הסיפור בזמן שיא! אנחנו עדיין חייבים לה על זה…
כשחזרנו מלוס אנג'לס, הדירה הייתה צריכה שיפוץ והרהיטים שלנו עוד היו במחסן. המכולה (הליפט) עוד לא הגיעה, אז גרנו בינתיים אצל גייל ואבי בדירה שלהם (שהייתה כבר גדולה יותר). פעם אחרת, כששוב שיפצנו כדי לסדר למיכה חדר בדירת ה-60 מטר הקטנטנה שלנו, הוא חלה בשפעת – והדבר שהיה הכי זקוק לו זה מרק העוף של גייל והטיפול האימהי שלה עד שהחלים.
והיו לנו גם חלומות… בגלל שגייל הייתה בשלנית כזו מדהימה (והיא כל כך אהבה את זה!) ואני אהבתי לאפות, חלמנו לפתוח מסעדה שבה יהיה תפריט קבוע שמשתנה כל יום. גייל הייתה מבשלת את 'אוכל המצב רוח' שלה, ואני הייתי אופה את הקינוחים. טוב, זה נשאר בגדר חלום…
כשיונתן נולד, הם ערכו ברית יפהפייה במסעדה שבאולם החאן. אחרי שהכול נגמר, כשיונתן עוד בכה מהטראומה וגייל הייתה נסערת מכל המעמד – פשוט נעלמנו משם. חתכנו הביתה והשארנו את הכל מאחור… 13 שנים אחר כך, בבר המצווה של יונתן בבית הכנסת 'מבקשי דרך' ואחר כך באולם שבבית שמואל, כבר היינו הרבה יותר בעניין של לחגוג. שם לא נעלמנו לשום מקום – רקדנו!
עם השנים התבגרנו, והילדים פרשו כנפיים והמשיכו בחייהם. גייל הפכה למאסטרית בעבודת טלאים, (Quilting) ויצרה יצירות אמנות מדהימות – כיסויי מיטה והמון פריטים שימושיים שאנחנו משתמשים בהם עד היום (ועכשיו הם אפילו יותר יקרים וקרובים לליבי). בכל פעם שהייתה שמחה במשפחה – היה מוכן לה גם כיסוי טלאים תואם.
ובכל חג, גייל הייתה מבשלת ארוחות מלכותיות, במיוחד בפסח ובראש השנה. השולחן תמיד היה עמוס במנות הקסומות והטעימות שלה… ואם הארוחה הטובה נמשכה יותר מדי זמן – גייל המותשת הייתה מתחילה לנקר ונרדמת לה בשקט (יש לי תמונות גם של זה).
חג פורים היה מיוחד במינו, ולדעתי זה היה החג האהוב על גייל. התחפושות שלה תמיד היו הכי מושקעות ובולטות, אבל מעבר לזה – פורים פשוט הוציא ממנה את שמחת הילד האמיתית. בכל שנה כשהילדים גדלו, ובכל מקום שהם גרו בו (בסן סימון או ברמות), היא ואבי היו מגלגלים את השטיח בסלון, מפנים את הרהיטים ומרימים מסיבה רצינית לכל הילדים – וגם להורים. היה שם הכל: ליצן או קוסם, וכמובן עוגת גלידה של 'קרבל' מהמקום היחיד בעיר שהיה מוכר אותן!! זיכרונות פשוט נפלאים… אני חייבת לחפש את התמונות, יש המון כאלה.
זמן מלחמת המפרץ (90-91), כשהילדים לא הלכו לבית הספר והיינו סגורים בחדרים האטומים, יונתן היה צריך להיות בתוך ה'אוהל' הקטן של התינוקות – דבר שגם הוא וגם גייל פשוט שנאו. גייל שמרה על מיכה ואיה יחד עם טליה, דנה ויונתן, בזמן שאני עבדתי כרגיל (העולים החדשים מרוסיה היו זקוקים לכל תשומת הלב שלנו). אני חושבת שהילדים דווקא נהנו מזה: סרטים מצוירים בטלוויזיה והארוחות המפורסמות של גייל שהם כל כך אהבו! זו הייתה ממש קייטנה אצל גייל ואבי.
מאוחר יותר באותה שנה, לפני פסח, הייתי עדיין שקועה מעל הראש בהכנות לסדר עבור הקשישים שעלו מרוסיה. עבדתי ממש עד שעה לפני החג. חזרתי הביתה רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים, ורצתי לגייל ואבי. שם הכל כבר חיכה לנו – שולחן הסדר היה ערוך והאוכל היה מוכן לכולם! אני אפילו לא זוכרת אם הספקתי להכין את העוגה המסורתית של אמא (עוגת האגוזים והשוקולד שלנו)… גייל פשוט תקתקה הכל לבד!
גם אחר כך, כשהילדים כבר גדלו ועזבו את הבית, המשכנו ללכת יחד לבית הכנסת 'מבקשי דרך' כדי לשמוע את חברתינו לין בלייכר ז"ל קוראת את החלק שלה במגילה. וכמובן שלא ויתרנו על תחפושות! גייל כל כך אהבה להיות חלק מהחגיגה, והייתה ה'מעודדת' הכי מושקעת בקהל בזמן הקריאה של לין.
וככה זה נמשך… עד עכשיו.
אחרי כמה ימים שבהם חשבתי איך אני רוצה לסכם את הכל, הבנתי שאני יכולה לכתוב עוד דפים וכרכים שלמים. אלו היו חיים שלמים, חיים של התבגרות משותפת מלאה ברגעים נפלאים, דרמטיים, מטלטלים, חמים ומחבקים… אבל דבר אחד בולט מעל הכל: גייל הייתה אדם של נתינה ודאגה. היא פשוט הייתה שם כשצריך (גם אם לא ידעת שאתה צריך, היא כבר ידעה מתי להופיע ועם מה). לעיתים קרובות מאוד זו הייתה קערה של מרק עוף שיצאה מהלב והנשמה הענקיים שלה, לכל מי שהיה זקוק לה באותו רגע.
היא חילקה לילדים מתנות בחנוכה ובימי הולדת, היא הכינה לנו את עבודות הטלאים שמעטרות את הבתים שלנו עד היום, היא הביאה מטפחות מזכרת מכל מקום שביקרה בו (ולי היא תמיד דאגה לשוקולד אפייה איכותי לעוגות האגוזים של פסח). היא אהבה אותנו, והיא אהבה את הילדים שלנו. היא הייתה, ותמשיך להיות בלבנו, 'האמא השנייה' הכי טובה והחברה הכי טובה שמישהו יכול היה לבקש.
מתגעגעת אלייך, מתוקה.
דצמבר 2025