דודה גייל הייתה טהורה וזוהרת. היא אהבה את משפחתה, ותמיד כשהיינו לצידה עלה חיוך על פניה. היא אהבה באמת את קרבתם של אנשים, ובו בזמן מצאה שלווה עמוקה בבדידות עם ספר טוב. היצירתיות והשמחה שלה באו לידי ביטוי בדרכים רבות, אך במיוחד בתפירה ובעבודות הטלאים – שם יצרה יצירות אמנות מרהיבות. הרגשתי את תמיכתה בכל צעד במסע חיי, והיא תמיד הקרינה אור ושמחה. לאף על פי שנשאה הרבה על כתפיה, הייתה קלה, נעימה ותמיד נוכחת.
כשסימונה ואריאנה נולדו, היא באה להחזיק אותן ולקחה אותן לטיול בחום של אוגוסט, רק כדי שאזכה לכמה דקות לעצמי. היא בילתה בביתנו, התחברה, הקשיבה ושיתפה — ואלו רגעים שאוקיר לנצח.
כשרציתי ללמוד יותר על ההיסטוריה של משפחת אמי, ראיינתי אותה ושאלתי שאלות רבות על נקודות מבטה ועל הסיבות לכך שהדברים היו כפי שהיו. היה בזה ריפוי — קבלת הקשר שאותו כל-כך חיפשתי. כמה אני מצטערת שלא העליתי על הכתב את כל הפרטים.
אותן שיחות העניקו לי תשובות על חלק בתוכי ובסיפור משפחתי שלא הכרתי לעומקו. רציתי לתעד הכול, אבל הייתי אז בערפל שלאחר הלידה. היום הדברים מתקיימים אצלי כתחושה בזיכרונותיי – מתנה מהעבר שמלווה אותי בהווה ומביאה ריפוי.
דודה גייל עשתה מדי קיץ את המסע הארוך מישראל לטולסה, אוקלהומה – רק כדי שנוכל לבלות זמן אמיתי לצד בני הדודים שלנו. צברנו אין ספור זיכרונות משמחים מאותם ימים. וכשהיינו נוחתים בישראל – היא תמיד חיכתה לנו שם, מחייכת וממתינה לאסוף אותנו. זו הייתה בעיניה מהות החיים.
תודה לך, דודתינו האהובה, על שהפכת את חיינו למלאים ועשירים יותר.
אנחנו מתגעגעים אלייך בכל לב, והלוואי שיכולנו לזכות לעוד זמן יחד.
נוחי על משכבך בעוצמה.