הרהוריי על גייל
כשהמחשבות והזיכרונות שלי נעים לאורך הזמן, הם מחזירים אותי לימי התיכון. אחד מהקראשים הגדולים שלי היה יפת-תואר כהת-שיער בשם גייל סולומון. ניסיתי לחזר אחריה ולמשוך את תשומת ליבה בכל דרך שיכולתי, אבל הייתי די מגושם. ציירתי את דיוקנה מהזיכרון פעמים רבות ושלחתי לה פתקים קטנים וקריקטורות. הלכנו יחד להופעה של אלטון ג’ון, נדמה לי שזה היה ב-1972. זה היה קראש ילדות שלא נענה, אבל תמיד אשמור את הזיכרון היפה שלה.
שנים רבות אחר כך, כששנינו כבר היינו נשואים ובעלי משפחות משלנו, נפגשנו שוב בטולסה כששנינו במקרה היינו שם באותו זמן. הצלחנו לדבר ולהתעדכן. גם תקשרנו מעט דרך הרשתות החברתיות.
נודע לי על מותה רק היום. אני כל הזמן מפספס דואר והודעות חשובות. היום התנערתי מהמציאות הקטנה שלי על ידי החדשות הנוראות האלה. ליבי יוצא אל בעלה ומשפחתה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים; היא הייתה נשמה נפלאה, נדיבה ויפה.